12 שנה לאחר רצח רבין - לאחר אווירה מורעלת של הסתה, הדחה, המרדה - שוב מתלבטים בצמרת משרד המשפטים לגבי הפעלת התיקון לחוק ההסתה.
המצב המשפטי כיום, לאור פרשנות המצומצמת של החוק ומדיניות האיפוק של הפרקליטות - שניתן להסית להדיח להמריד ולהיות חופשי ומאושר.
מילים, פרסומים, הצהרות ופסקי ההלכה, בפרשנות מעוותת הופכים לנשק חם או קר - ראו הוזהרתם!
* מאת: עו"ד אברהם פכטר
עברו 12 שנה לרצח רבין, התנתקות ופינוי גוש קטיף, פינוי עמונה - ונראה שלא למדנו כלום. ההסתה הפראית נמשכת בדרכים שונות, הקריאה לסרבנות בפינוי ישובים, אירועי חברון וניצני המרד והסרבנות בקרב חיילים חובשי כיפות יוצאי יש"ע וגוש קטיף, מזכירה ימים אחרים לפני רצח רבין.
בזמנו, הצהירה שרת המשפטים דאז, גב' ציפי לבני, כי מדיניות משרד המשפטים בהפעלת סעיפי החוק לגבי הסתה ובמיוחד התיקון לחוק משנת 2002 בנוסח: "פרסום קריאה למעשי אלימות או טרור, או דברי שבח אהדה או עידוד למעשי אלימות או טרור שיש אפשרות ממשית שיביאו לעשיית מעשי אלימות או טרור - דינו מאסר 5 שנים" - יהיה תלוי "בגובה להבות ההסתה".
הבעיה עם "הלהבות" שלא ניתן לצפותן ולא תמיד לשלוט בהן. וכל מי שעוסק בשריפות, יודע ש"להבה" קטנה, שלא טופלה מיד ובנחרצות הופכת ללהבה גדולה, או שריפה שלא תמיד ניתנת לעצירה או שליטה.
ההסתה באמצעות מילים, כתבים, פמפלטים ופסקי רבנים - הופכים באיכותם לאקדח טעון המחכה לאדם נוסח יגאל עמיר שיקום ויעשה מעשה.
המדיניות הזאת של משרד המשפטים שאומצה בהתלהבות גם ע"י היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שגויה, לא הוכיחה את עצמה, אלא פעלה יותר כבומרנג חברתי ופוליטי.
היועץ מזוז ומספר רב של אנשי ציבור ומשפטנים, בדעה שאין להשתמש במשפט הפלילי ככלי לפתרון סוגיות פוליטיות או השקפות עולם שהן במחלוקת בציבור וחוסה תחת מטריית העיקרון של "חופש הביטוי".
לדעתי הגישה הזו - שגויה ומסוכנת לחברה דמוקרטית, מבלי להמעיט או לפגוע בעיקרון המקודש והקונסטיטוציוני של חברה דמוקרטית לאמור חופש הביטוי.
אבל גם לחופש הביטוי יש גבולות ומגבלות ואסור לתת יד, למתיחת קו חופש הביטוי עד לאבסורד חברתי ומוסרי, אסור להתפתות להגשמת העיקרון עד כדי תמיכה או אי עשייה או תגובה משפטית הולמת לחריגה בוטה, עד כדי פגיעה בסדרי שלטון ומשפט של חברה דמוקרטית.
המשפט הפלילי אינו הכלי היחידי והיעיל ביותר לפתרונות של סכסוכים פוליטיים - זה נכון, אבל הוא כלי שיש להשתמש בו, בין יתר הכלים, להגנה על שלטון החוק והדמוקרטיה.
ההתדרדרות הראשונית החלה בתקופת ההתנתקות ופינוי גוש קטיף ואז התברר כי תיאורית האיפוק קרסה ונעלמה. כאשר אנשי ציבור, רבנים, מנהיגי יש"ע ומתנגדי ההתנתקות החלו להשמיע דבריהם בבוטות בקיצוניות, בכנסים, בכתובים ובהפצת פסקי הלכה של רבנים - קראו לסירוב פקודה לסרבנות אישית וקבוצתית.
להזכירכם - הרוצח יגאל עמיר, מוסר בעדותו במשטרה, שאילולי הגיבוי המוסרי וההלכתי שקיבל מרבנים שתמכו "בדין רודף" על רבין בשל מסירת שטחי א"י לפלסטינים כתוצאה "מהסכם אוסלו" - הוא לא היה מבצע את ההתנקשות בראש הממשלה רבין ז"ל.
גם אלה הטוענים, אפילו מבין חובשי הכיפות, שהטכסים ההזויים של קבוצת קיצוניים תימהונים המבצעים טכסי "פולסא-דנורא", שהם למעשה מין טכסי וודו, חסרי משמעות דתית או הלכתית, לא לוקחים בחשבון ברוב תמימותם, שצריך רק תימהוני אחד או קבוצה קטנה, שתיקח את הנושא ברצינות כדי להגיע למעשה רצח.
אבל אם נחזור לשורשי התופעה שהחלה לפני רצח רבין ז"ל, המשיכה כפי שציינתי בפינוי גוש קטיף, המשיכה בפינוי עמונה ובאירועי חברון - המסקנה המתבקשת - הגישה המקלה, המאופקת הניתנת עדיפות לעיקרון "חופש הביטוי" על עיקרון של שמירת מסגרות הדמוקרטיה, ביטחון מנהיגיה והציבור, על עיקרון של שמירת שלטון החוק במסגרת "דמוקרטיה מתגוננת" מאויביה מבחוץ וממסיתיה מבית - היא גישה שגויה והקונספציה שעדיף שידברו, יכתבו, ישמידו, יסיתו ויוציאו קיטור עלולה להתבדות ולסכן את קיום החברה.
משרד המשפטים, הבין, אולי קצת באיחור, כי מדיניות האיפוק והריסון, סימנה ואותתה חולשה, פחד והסתייגות. בתנאים אלה – פרחה חרושת ההסתה והאלימות המילולית ולאחרונה אף אלימות פיזית מעשית, במחסומי פתע, סגירת כבישים וצמתים, בהבערת צמיגים, באש, ובהפגנות של בני נוער.
אי עשייה בתנאים אלה – מסמנת מסר שלילי ולכן התעורר המשרד בהצעה לתקן את חוק ההסתה בחוק העונשין – ולהפכו ישים יותר ע"י הורדת נטל ההוכחה כאשר לא יהיה צורך להוכיח שמדובר "באפשרות ממשית" ליצירת אלימות או טרור.
כלומר התיקון לחוק כפי שצוטט לעיל, מכניס מתחת לכנפיו את ההתבטאויות והמעשים שאנו שומעים וקוראים כמעט מדי יום מאנשי ציבור ומנהיגי ההתנגדות, ללא צורך להוכיח כוונה פלילית ממשית לרצון לפגוע ולהסית למעשי אלימות - וניתן יהיה להעמיד לדין גם על מעשים וביטויים שיש בהם פוטנציאל להסתה, לרצח ולמעשה אלימות.
אבל גם עכשיו – כנראה מתוך זהירות פוליטית מבקשת הפרקליטות – רק לאיים בשלב ראשון ולנפנף עם התיקון ולשלבו בחוק בשלבים עם גובה הלהבות.
זה אולי הגיוני ונחמד פוליטית או אפילו פוליטיקל קורקט – אבל במציאות כל מי שהיה בתנועת נוער יודע כי גובה הלהבות תלוי ברוחות, בהוספת שמן, או בנזין למדורה בכוונה או בתום לב – ואז לא ניתן להשתלט עליהן.
אפשר לשאול את הכבאים – ביערות הכרמל על "גובה הלהבות" והתנהגותם שלא ניתנת למדידה ולצפייה.
להערכתי, היועץ המשפטי איחר כבר בנקיטת אמצעים משפטיים פליליים, כנגד כמה מהמנהיגים הבולטים על מאמריהם ונאומיהם – ויתכן שניתן היה לבלום את ההתלהמות כפי שהיא נראית היום.
באווירה המתלהמת שנוצרה לאחר הפינוי, לא היתה פליאה בהצהרות המיותרות והלא חכמות של מספר האלופים במילואים – על סכנה של "הפיכה צבאית" ע"י קצינים דתיים בעתיד, בשל מספרם ההולך וגדל בשלבי הפיקוד בצה"ל.
הצהרות האלופים, הם לגיטימיים בתחום ובמסגרת "חופש הביטוי" ותיאורטית אפשרות זו קיימת לא רק ע"י קצינים דתיים דווקא, אבל דיבורים מסוג כזה, גם אם כוונתם הרתעה ואזהרה – אינם ראויים שהרי יש בהם זריעת "זרע הפורענות" – לעתיד. יש לצפות מאלופים מנוסים ונבונים יותר איפוק וכבוד לשלטון החוק, ולעקרונות הדמוקרטיה הטבועים עמוק בחברה הישראלית לרבות חובשי הכיפות.
עקרון "חופש הדיבור" – לגביו אין מחלוקת שהוא עקרון מקודש ואבן יסוד, בכל דמוקרטיה מודרנית – אבל גם הוא באופיו ומהותו מוגבל ומותחם במסגרת. כל חריגה ממנו, דורשת תגובה והתייחסות של המערכת פן נגיע להתנגשות שתהרוס את המבנה החברתי ויהרוס את הסכר השומר על החברה החופשית.
הסכנה היא לא באלה, שצועקים, כותבים נואמים ומפגינים אלא באלה "השותקים", המפנימים ובולעים את הרעל המופץ, שיקומו מתוך אמונה משיחית, או אמונה מוטעית ויעשו מעשה.
לכן לדעתי, יש מקום, דווקא בימים אלה של טכסי זיכרון לרצח רבין ז"ל, לפעול ביתר נחישות ומהירות לרסן או לגמד כל ניסיון להרמת ראש, של מסיתים מדיחים וממרידים - פן נאחר את הרכבת.
התופעה של התארגנות קבוצה ימנית קיצונית גם אם יש לה תמיכה לא מועטה בימין - למען הרוצח יגאל עמיר, אם לחנינה/שחרור, קציבת עונש והקלות במסגרת חיי המאסר, כמו יציאה לברית מילה וטכסים משפחתיים, צריכה אמנם להדאיג אך אין בה עדיין סכנה ממשית.
מותר בחברה דמוקרטית להפגין, לתמוך ולפרסם קלטות ופמפלטים למען רוצח גם אם סולדים ממנו, ממשפחתו, מעשיו ותפיסת עולמו. אבל צריך לעמוד על המשמר שחסידיו השוטים לא יעברו ויגמישו מדי את עיקרון חופש הביטוי - מעבר לגבולות הסביר והרצוי.
לדעתי - המשפט הפלילי, הוא בהחלט כלי לגיטימי למלחמה בהסתה, הדחה והמרדה, המאיימים על החברה הדמוקרטית, בנוסף לויכוחים אידיאולוגיים, לחינוך ולשיח תרבותי בין הזרמים. לכן הייתי מציע לטיפול בתופעה, את המהלכים הבאים:
א. שימוש נמרץ יותר בחוק הקיים, ע"י פרשנות מרחיבה וגמישה יותר של המושג הסתה, ובעיקר ליסוד הפלילי של אפשרות ממשית לעשיית מעשי אלימות.
ב. שימוש בחוק למניעת טרור (סעיף 4) - המאפשר מעצר ושפיטה על הסתה והמרדה.
ג. לתקן את החוק הפלילי - ע"י שינוי היסוד של אפשרות ממשית - ליסוד של אפשרות קרובה לוודאי.
התיקון המוצע, צריך לאפשר ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליטות ולבית המשפט מרחב פעולה רחב וגמיש יותר, להלחם בתופעה הפסולה.
היועץ המשפטי עדיין יכול גם לפי החוק הקיים וגם לפי התיקון המוצע, לשמור על איפוק ועל "נשק נצור", במידה וימצא לנכון לגבי פעולות שהן על הגבול הדק בין הסתה לבין חופש הביטוי, ויחד עם זאת להיות בעל אופציות נגישות וגמישות יותר בשעת הצורך.
כמו שלא ניתן להלחם ביעילות בתאונות דרכים רק ע"י חינוך, תשתיות והסברה אלא בשילוב עם הרתעה עונשית יעילה, כך גם בנושא ההסתה. בנושא זה - אסור להישאר אדישים - כי בנפשנו הדמוקרטית היא.
הערה לסיום:
השאלה הנפוצה לאחרונה בציבור היא - האם יש סכנה לרצח פוליטי נוסף? לדעתי, אם לא יפעלו זרועות החוק במהירות ונמרצות - בהחלט כן. ואין הכוונה לראש ממשלה דווקא, זה יכול להיות גם שר, ח"כ או מנהיג מפלגה. מפחיד - אבל סביר.
